מצד אחד-יששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש!!!!! אחרי 12 שנה של לימודים, שיעורים, מבחנים ואינספור מורים מגעילים אני סוף סוף חופשייה! במשך כמה חודשים אני רואה את הבוקר לפני שאני הולכת לישון והמתמטיקה היחידה שאני עושה זה כשאני מחשבת כמה זמן נשאר עד שמתחיל פיים אקאדמי (תוכנית גדולה). החיים בלי בגרויות הם בהחלט חיים יפים, שלא לדבר על בריאים. כל הלחץ של תקופת המבחנים לא עושה טוב לאף אחד...

מצד שני – באמצע יולי נפרדתי מ-250 אנשים שראיתי כל יום בבית ספר, נפרדתי מהמורים המעטים שבאמת היה אכפת להם ואמרתי יפה בה ביי למקום שבו הרצתי קטעים במשך שלוש שנים. לא תהיה יותר מורה לספרות שפורקת עלינו את התסכולים המיניים שלה (ככה זה כשנשואים לרב רפורמי), לא יהיו שיעורי אנגלית שבהם לא הבנו מילה ממה שהמורה אמרה (אנחנו באמת לא אנשים טיפשים, המבטא של המורה היה ממש מוזר) ולא יהיו יותר שיעורי ספורט שבהם הפעלנו את היצירתיות שלנו בחיפוש אחר דרכים להימנע מריצות.

שלא לדבר על העובדה שאת התיכון הקטן והנחמד מחליף הצבא. נכון, עוד לא ממש התנסיתי בזה אבל בכל זאת אין לי זכרונות טובים מכל דבר שקשור לצבא. דווקא בצו ראשון היה בסדר. אבל למה לקרוא לי חמש פעמים לעוד בדיקות? מה אני, איזה חייזר?

מה שבטוח-עדיף להמשיך עוד כמה שנים בתיכון מאשר ללכת למקום שבו צועקים עליך בלי סיבה ותוקעים אותך באוהל. שוב, זה לא ניסיון שלי, הכל על סמך עדות של חברה שלי שהתגייסה לפני שבוע וחצי. מסמך אנושי מזעזע, אין ספק.

בקיצור, התקופה הכי טובה זו התקופה שבה אני נמצאת כרגע. כלומר, הזמן בין סיום התיכון לצבא. אתה לא צריך לעשות כלום, לא דואגים לכלום ופשוט מעבירים זמן בכיף. כל אלה מכם שנמצאים בתקופה הזאת-תנצלו אותה כמו שצריך. סביר להניח שבחיים לא יהיה לכם יותר חופש כזה.

ובנימה אופטימית זאת אני אסיים. תודה לכל מי שקרא את הכתבה(עידן). מי שרוצה לקלל, להשמיץ ולהרביץ מוזמן להשאיר את תגובתו.